מאז פרישתי אני מתנדבת ב"חיבוק ראשון". התנדבות ששותה אנרגיות אבל ממלאת בתחושות סיפוק ועשיית חסד שאין להן אח ורע. יש לנו המון רגעים קסומים ומרגשים בחיבוק, אבל יש גם רגעים קשים מנשוא ששורפים את הלב ונותנים בוקס בבטן. כך היה היום כשקיבלנו הודעה בקבוצת המתנדבים על סיום מסעה של ל' הקטנטנה, שסבלה ייסורי גיהנום בחודשים האחרונים ועיניה הגדולות והיפהפיות צעקו בשקט את הכאב. כמה סבל חוותה בחייה הקצרים…. ואת הכל ספגה בשקט מצמית. ואמא שלה שליוותה אותה ביום ובלילה והייתה מסורה ואוהבת וידיה קצרו מלהושיע. וברגעים האלה, למרות שהסוף היה ידוע וצפוי, הלב נקרע. הלב נקרע למרות שסוף סוף הגיעה המתוקה אל המנוחה וכבר לא כואב לה. וזה צריך לנחם ולהרגיע אבל הכאב מפלח את הלב ואת הנשמה. מסכנונת קטנה שדרכה בעולם הזה לא ידעה אפילו יום אחד של רוגע ונחת. וכמה מדהימות היו המחבקות שלה שגייסו כוחות אדירים כדי להיות שם לצידה בימים קשים ומתישים, גם כאשר סמי ההרגעה פוצצו את גופה השברירי והיא התמסרה להם במלוא מאת האחוזים. קשה מנשוא החיבוק בימים ובשבועות הארוכים הללו, אבל מתוך הקושי הזה צומחת הנחיצות והמחוייבות המוחלטת להיות שם בשבילה כדי להקל, ולו במעט. אני שולחת את החיבוק שלי גם לחברותי בחיבוק שהיו צמודות אליה. יקרות אתן ומדהימות אחת אחת.
וזו הזדמנות לחבק גם את הצוות הרפואי המופלא שמטפל ומלווה ועושה כל מה שניתן כדי להקל ולאפשר את קבלת הטיפול הנחוץ. כמה מסירות יש באנשים היקרים האלה…. הלב יוצא גם אליכם.
תהא מנוחתה עדן.