מתנדבת העמותה מספרת: כבר 4 שנים שאני מתנדבת בחיבוק ראשון. תמיד קשה ברגעים הראשונים כשמגיעים לתינוק חדש שלא מכירים. וקשה כפליים כשמגיעים להיפרד. המחשבות, הגעגוע, התהיות – איפה הוא עכשיו? מעניין איך הוא נראה היום? מעניין אם הוא זוכר אותי? אני מקווה שהם יודעים שם במשפחת האומנה שהוא צריך להניח את הראש על הכתף לפני שהוא נרדם, שהם זוכרים שהוא נרגע הכי טוב עם המוצץ האדום שקניתי לו… 

מתנדבת העמותה (אנונימית) מספרת: עברו עשרה חודשים מאז שהחזקתי אותך בפעם האחרונה קרוב ללב. הסתכלת עלי בעיניים הגדולות שלך והבטחתי לך שמחר תשתחרר מביה״ח ותהיה לך משפחה חדשה שתאהב אותך לפחות כמוני. אני יודעת שלא הבטחתי סתם. כי איך אפשר שלא להתאהב בך. 

רחל מתנדבת העמותה בבית החולים רמב"ם מספרת: א' המקסים והמרגש. לא הייתי אצלך 3 חודשים וכשחזרתי, חשבתי שלא תזכור אותי. להפתעתי ולשמחתי זיהית אותי וחייכת את החיוך המקסים שלך. עשית לי סימנים עם היד שאשיר לך ואנגן לך מוזיקה. אתה אוהב במיוחד את השיר בספרדית "בסמה מוצו". אני מתרגשת בכל פעם מחדש כשאני מגיעה לחבק אותך. אוהבת אותך. 

בת שבע מתנדבת העמותה בבית החולים שניידר מספרת: במהלך תקופת התנדבותי בעמותה, חוויתי חוויות משמחות אך לצערי גם חוויות עצובות. טיפלתי במשך חודשים ב-א', תינוקת שמחה ומהממת, אשר הייתה מאושפזת בבדידות ולאחר שחרורה הועברה למוסד שיקומי. את משפחתה לא יצא לי כמעט להכיר ולראות בבית החולים בחודשים הארוכים בהם טיפלתי בביתם. אך לאחר מספר חודשים, קיבלתי שיחת טלפון מהסבתא שביקשה להודות לי על 'החיבוקים' לנכדתה. התרגשתי מאוד. 

רחל מתנדבת העמותה בבית החולים רמב"ם מספרת: אני מתנדבת בחיבוק ראשון משנת 2007. במהלך השנים היו לי המון רגעי שמחה אך לצידם גם פרידות מורכבות. חוויתי פרידה מתינוקת שהייתה במצב קשה מאוד עד שלא יכלה עוד. התקשרו אלי להגיע להיפרד ממנה ברגעיה האחרונים. מיד כששמעה את קולי כל המדדים שלה התעוררו לחיים. כולם הופתעו. נשארתי איתה עד שעה מאוחרת, עד שהייתה רגועה ונפרדה מאתנו ומהעולם.