מה זה תינוק בודד?

ענת טרנר מתנדבת העמותה בבית החולים מאיר מספרת: ליוויתי תינוק משגע בן 3 חודשים, שהגיע לארץ לטיפול מציל חיים בישראל. הוא שהה עם סבתו במהלך האשפוז, היא לא ידעה עברית ואני לא דברתי את שפתה, אבל בכל זאת הצלחנו לתקשר. בכל פעם שהייתי מגיעה אליו, שמחנו מאוד זו לקראת זו והתחבקנו. בעקבות המפגש ביננו,  התחלתי ללמוד קצת את שפתה על מנת שנוכל לתקשר טוב יותר . 

חנה מתנדבת העמותה בבית החולים רמב"ם מספרת: א' המתוק, אתה לוחם אמיתי כבר מגיל 6 שבועות. מחובר לצינורות ותלוי בהם. אני מגיעה בשמחה לראות אותך, ולמרות שקשה לחבק כמו שצריך, לנשק אפשר ואת זה אני עושה ללא הפסקה. ילד יקר ואהוב כל כך, בחיוך שלך אתה ממיס את כולנו. מאחלת לך אהוב ליבי בריאות ביחד עם אמא ל' המקסימה 

ליאנה מתנדבת העמותה בבית החולים רמב"ם מספרת: א' אהוב שלי, התינוק שאני מחבקת יותר מארבע שנים, לא מדבר במילים, אלא במגוון דרכים אחרות. א' מחובר להרבה צינורות כואבים היוצאים ונכנסים מגופו הצנום ולא מניח לי עד שמסביר בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא צריך. א' המציא שפה ולימד את כולנו. יש לו שתי כפות ידיים הרוקדות לפי הקצב כמו מנצח על תזמורת, בעזרתן הוא מנגן לנו את רצונותיו. הוא מזהה כל אחת מאתנו באמצעות הריח והקול ובאמצעות עיניו היפות הוא צוחק, מצחיק וגם מתעצב. א' לימד אותי לא לפחד מצינורות ולחבק אותו אל חיקי, לנחם, להתנחם, לנוח ולחלום. תודה מלאך שלי. את רגעי המתנה אנצור בליבי כל חיי. 

איילת, מתנדבת העמותה בבית החולים שערי צדק מספרת: אני אוהבת מאד לשיר לתינוקות שאני מחבקת, כך שהצלילים ותנודות הקול עוברים מגוף לגוף. כשאני שרה לתינוק אנחנו יכולים לבנות עולם בתוך עולם ולשכוח קצת מבית החולים. אני מתחילה תמיד בהמהום עד שהשירים מתחילים להגיע, בשפות שונות, מסוגים שונים, במקצבים שונים. באחת הפעמים שבהן ישבנו כך וזמזמנו שירי ערש הגיע לביקור אביו של התינוק והתיישב לידנו. אחרי שיחת היכרות ושתיקה קצרה, התחיל האב לשיר ניגונים חסידיים. הפסקתי לשיר, ובנו הפעוט ואני המהמנו ביחד אתו במשך שעה ארוכה, וכך נענו שלשתנו ביחד עם הניגון ועם השמחה ההולכת וגוברת. 

דניה מתנדבת העמותה בבית החולים רמב"ם מספרת: אני רוצה לספר על י', תינוק שהוריו וויתרו עליו מיד כשנולד, מפני שידעו שייוולד עם מום גנטי קשה. גוזל קטן, פני מלאך בגוף שעתיד היה לבגוד בו בטווח של חודשים. כשחפנתי אותו בידי, היה מתמסר ונרדם בשקט מלאכי. עיניו היו נעצמות וחיוך היה נסוך על פניו. חיוך ששמור למלאכים. ביום שבו נמסר למשפחה אומנת באתי למשמרת אחרונה איתו. הוריו עמדו מרחוק ולא ניגשו. ישבתי איתו בזרועותיי, מלטפת ללא הרף, לוחשת לו מילים של אהבה ותקווה. איחלתי לו שימצא חיק אוהב וחומל ליתרת חייו הקצרים. כשנמסר לידי משפחת האומנה לא יכולתי להתאפק. הדמעות נזלו מאליהן, ולא ידעתי אם בכיתי עליו או על הוריו, שהמשיכו לעמוד מנגד ובחרו להיפרד ממנו כך…